הרבה זמן לא דיברנו. הרבה זמן לא לא דיברנו. האמת שהתגעגעתי. התגעגעתי לפסיביות שלכם, ליכולת שלכם להכיל ולמילים הטובות שאתם אף פעם לא אומרים... אז באתי, כי אין עליכם. מקווה שאתם עדיין כאן, ושלא השתניתם. מקווה שאתם ליד מזגן ושלא דביק לכם בגב או ברגליים. ואני מקווה שכשאתם יושבים לכם עם המזגן אתם חושבים על כל הנופשים באוהלים ברוטשילד, בכפר סבא או בבאר שבע, ואומרים לעצמכם "וואללה, חרא פה". השיר הבא מוקדש בחום יולי אוגוסט לכל אלה שכמוני, בלי סיבה, לא יצאו הערב להפגין:

                         מעצבן, אה?                      

בילדותי היו לי המון בובות צעצוע, הרבה יותר ממה שכל ילד ממוצע צריך. וזה לא שלא היו לי חברים... איך לא יהיו לי חברים אם אני ילד שיש לו המון בובות צעצוע?! כולם רצו חתיכה מהאקשן, לכולם יש חוסרים. היום נותרו לי רק בודדים קטועי גפיים, חצאי הג'י איי ג'ואוס שהיו פעם (והיום גם יש לי פחות חברים). כל היתר נשלחו מזמן לחווה של בובות צעצוע, שם הם משוחקים כל הזמן ומתאמנים, ככה אימא אמרה לי... הם היו צריכים לפנות לי מקום לאפשרות של חברה עתידית מהמין הנשי. הבמאי המעניין תמיד, ספייק ג'ונס, הוציא את הבובות שלו מהבוידעם ויצר וידאו מאוד לא חנוני לביסטי בויז המגניבים תמיד:

והנה עוד סרט קצר ומרגש שלו, שהוקרן גם במסגרת פסטיבל הסרטים האחרון בירושלים:

השבוע "Nevermind" של נירוונה ציין 20 שנה ליציאתו לאור. האלבום יותר מהכל מסמל את המעבר הקיצוני של הלהקה ממה שנקרא תרבות הנגד אל ראש מצעדי הפופ. נקודת האל חזור בקריירה של החבורה, ובחייו האישיים של קורט קוביין בפרט. סיפור טראגי מוכר של חוסר שייכות. הקליפ הבא, ספק בדיחה ספק תיעוד מדויק של להקה שמסרבת להתרחק מהאמת שלה.

סרט השבוע של "לא מדבר":

Dogtooth - באתר האוזן השלישית כתבו: "דמיינו לעצמכם את בית האח הגדול מנוהל ע"י לארס פון טרייר." הגדרה די מדויקת. הסרט עוסק במשפחה החיה באיזה איזור כפרי ביוון, אולם אנחנו כמעט ולא עדים לעולם שבחוץ היות ואב המשפחה מונע מהאישה והילדים (שכבר מזמן לא ילדים) להיחשף אליו. הם מעבירים את הזמן במשחקי חברה זרים ומוזרים, בהם המנצח זוכה בפרסים לא הכי מתגמלים, אלא אם כן הוא חתיכת בור מוחלט. החינוך הביתי שהם מקבלים אינו תואם בשום צורה את המציאות שאנו מכירים, וזה מספק לא מעט רגעים משעשעים בסרט, יחד עם רגעים אחרים די מזעזעים. השפה הקולנועית מאוד ייחודית, הדרך בה הצופה נשאב חזק פנימה ממצב של ניתוק כמעט מביך. סצינה נפלאה בעיניי היא זו בה הילדים מעלים מופע ריקוד בפני ההורים כדי לזכות בעוגה לקינוח בארוחת הערב.

קליפ השבוע:

קותי עושה זאת שוב, הפעם עם בום פם.

שיר השבוע:

אני פתי לשירים נעימים ב-3 אקורדים.

מילת השבוע:

צנין - קוץ, חוד דוקר.

                                           שיהיה לכולנו שבוע טוב יותר מזה שהיה...

לא מדבר על אידיאולוגיה:
"עדות", סרטו החדש של שלומי אלקבץ פתח ביום ראשון את פסטיבל קולנוע דרום שבסינמטק שדרות. הסרט כולו מורכב מעדויות של חיילים ואזרחים פלסטינים אודות עוולות השהות הישראלית ביהודה ושומרון, המובאות אל הצופה מפי שחקנים דוברי עברית בזירות שונות. שרת החינוח והתרבוט, לימור ליבנת, נתבקשה לשאת דברי פתיחה לפני ההקרנה, ובאופן די מאכזב אך מאוד לא מפתיע כך אמרה (כך נכתב בוואללה תרבות): "היה לי חשוב להגיע לכאן הערב ולומר את הדברים לפני שאפרד, כיוון שרבים קראו לי להחרים את הפסטיבל. אני נגד חרמות ובעד חופש הביטוי, בלי אבל ובלי בערך, ולא רק כשמתאים לי, אלא תמיד – גם באריאל וגם בשדרות. לצערי, הסרט שיוקרן בעוד זמן קצר מציג עמדה חד צדדית ומסולפת שאינה תואמת את המציאות שדווקא כאן בשדרות מכירים היטב. הסרט אינו מציג את עדותם של נפגעי הטרור בישראל, של האוטובוסים המתפוצצים, של ילדי שדרות שחטפו כאן מטחי טילים לאורך שנים. עדות? התעלמות!" ואז בחוסר טאקט משעשע ברמת האבסורד המשיכה והוסיפה: "לפני ימים אחדים התבשרנו כולנו שהסרט 'הערת שוליים' של יוסף סידר זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן. והנה מתברר שסרט, שעל אף שאינו עוסק במלחמות אלא במרקם יחסים אנושי מורכב ובעולם של מסורת יהודית, זוכה להכרה בינלאומית ומביא כבוד רב ליוצריו ולמדינת ישראל". כלומר, מסורת יהודית - טוב, ביקורת חברתית - לא טוב. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. אני לא צפיתי בסרט ולא בהצגה של ליבנת. ליבנת בעצמה לא נשארה לצפות בסרט, כי אין בו אוטובוסים מתפוצצים. דוד בוסקילה ראש עיריית שדרות סבור שהסרט לא מציאותי כי לדבריו אילו ארועים אלה היו מתרחשים במציאות זה לא היה נגמר בלי ועדות חקירה ממלכתיות. נייס וואן. עכשיו כולנו יכולים לנשום לרווחה. כל ארוע כזה חושף כמה אנחנו מפולגים ומסוכסכים בתוכנו,והתקשורת מתה על זה כי זה לא פחות מעניין או מורכב מהסכסוך ההוא. אני אפילו חושב שיש בזה פוטנציאל לטרנד קולנועי חדש. וכמה שדתיים וחילונים זה עכשיו הדבר הכי סקסי בטלויזיה, אפשר בקלות להחליף אותם בסיפור אהבה בלתי אפשרי ונטול דיאלוגים בין פעילת שמאל לאוהד בית"ר. יקראו לזה "מרחק יריקה", זה יהיה להיט.

לצערי לא נמצא וידאו לשיר העוצמתי הזה. בשישי האחרון הלך לעולמו משורר אמריקאי גדול ו"סנדק ההיפ-הופ", גיל סקוט הרון. הוא שילב בין תפיסת העולם של הפנתרים השחורים לזו של ההיפים בשירים מאתגרים על גזענות, אלימות, שחיתות, עוני ושאר פערים חברתיים. חצי שר חצי דיקלם אותם, במין flow שכזה. בשנה שעברה הוא הוציא את האלבום I'm new here לאחר זמן רב בו לא עשה מוזיקה, ושבחלקו ישב בכלא על עבירות סמים. האלבום, קודר מקודמיו, זכה לשבחי המבקרים וגם לטיפול מחודש ע"י ג'יימי xx. סקוט הרון אף היה אמור להגיע להופיע אצלנו, אך כ-3 שבועות לפני ההופעה הוא ביטל הגעתו, ככל הנראה בעקבות לחץ מצד אירגונים אנטי-ישראלים. הוא מת בגיל 62 בניו יורק.

המחאה במוזיקה היא ז'אנר תקופתי, מזוהה בעיקר עם הסיקסטיז - סבנטיז, והשירים היו אז המנונים לפחות כמו "מכה אפורה" של מוניקה סקס בניינטיז. היום יש מוזיקאים בודדים שמעזים, מעט מאוד מצליחים לגבור על הציניות המובנית בתוך הלבבות שלנו כמאזינים. קשה לחיות היום מבלי להיות ציני, כשהנושאים שהכי בוערים בתוכינו ומוציאים אותנו להפגנות מלבד גלעד שליט מסתכמים בערך בתקופות יובש של שאכטות. יש מיעוט קיצוני שעושה כל מיני פרובוקציות בשטחים ובהתנחלויות, אבל מה יש למחאה להציע לאדם הנורמטיבי שגם לו מפריעים כל מיני דברים (חידת השבוע)? הרי גם אני רק כותב על זה, לא מדבר, לא עושה... אפילו להפגנות של השאכטות בזמנו לא יצאתי. בכל זאת, הנה כמה קטעים בועטים וטובים מהשנים האחרונות:

או כל דבר אחר שהלהקה הזאת עושה. המילים, העוצמה הכנסייתית והסולן ווין באטלר כמטיף שנשרף תוך כדי שירה יצליחו לחדור כל חומה.

פי ג'יי פוליטיקה - השיר הזה כל כך נעים שמאוד קל לפספס את הזעם ואת הלכלוך שיש במילים, פשוט הברקה מוזיקלית והפקתית (כל האמירה של האלבום נכנסת בהפקה של הרצועה הזאת).

בועט בשקט ובזיגזג בין האישי לחברתי, אלוף בליצור הזדהות.


בגלל שיצא לי פוסט עם קונספט (ממש בלי כוונה) השבוע לא יהיו המלצות, אתם מוזמנים לחפש אצל אחרים.


ניפרד עם מילת השבוע שלי: 
ענקוקלות - ענבים שלקו והתקלקלו בטרם התחילו להבשיל.

לא ההיפך ממדבר, לא אילם, לא שתקן, סתם אחד שלא אומר את שעל ליבו, עוד קורבן לחרדה חברתית כזו או אחרת, מדיה חברתית, לייק – אנלייק, אף פעם לא דיסלייק, זה לא חברותי. אחד שלא מדבר זה לא חברותי, זה לא חברתי, שתיקה מביכה. בלוג, הנה הזדמנות להביך את עצמי, הנה מחבוא.

יש לא מעט בלוגים תרבותיים מלאי יומרה, מנוהלים ע"י כותבים מבינים וחכמים ממני, הם הולכים ומתרבים. מכיוון שאני נמנה עם קהל הקוראים וגם אני הושפעתי מהם רבות, בעיקר מוזיקלית, איני מהווה תחרות ואין בכוונתי להילקח ברצינות יתרה, אלא להשתעשע ואם אפשר, גם לשעשע. ויש שיגידו שדווקא זה יומרני. תמיד יש איזה מר טוקבק או איזו גברת קומנט שיגידו. אז לכבודם, במעמד חגיגי זה של פוסט ראשון אני רוצה לפתוח בשעשוע תרבותי דמוי קליפ שלא מתיימר לענות על השאלה הקיומית "תחת או ציצים", הרי למה לבחור כשאפשר משניהם? (תודה ליונתן)

מביך... אני מת על זה!

ולעניינים קצת פחות רציניים: בוב דילן חגג 70 השבוע – אוהבים אותך, בוב! ולצד כל הכתבות, המחוות והמתנות שקיבל צמח לו איזה גל רשע אינטרנטי תקשורתי שמטרתו להניא אנשים מלבוא להופעותיו בכלל ובאצטדיון רמת גן בפרט כשהטיעון העיקרי שלהם הוא שבוב דילן כבר לא מסוגל לשיר. ???? תריצו בראש את כל השירים שאתם מכירים של דילן ותחשבו שוב על המשפט הזה. כל מי שבאמת אוהב ומעריך את יצירתו של מר צימרמן היקר מכיר בעובדה שהאיש מעולם לא ידע לשיר. הדבר הנכון להגיד זה שהוא אולי התדרדר מקול ברווזי שדורש מכל אוזן שומעת תהליך הסתגלות לקול מנוע של טרקטור, ועם זאת עוד לא נמצא האדם שמסוגל לבצע שיר של דילן כמו דילן (בשנים האחרונות אני מתלבט אפילו לגבי ג'ימי הנדריקס האהוב עליי עד מאוד). אז מה אתם משחקים אותה? כן, הבנאדם זקן והוא בטח הולך להתחבא מאחורי הקלידים ולא לדלג על הבמה כמו לאונרד כהן. אני לא מצפה להופעת השנה, ולא מצפה מבוב דילן שיתחנף אליי לא משנה בן כמה הוא (בוב דילן אמיתי לא מתחנף). מה שאני מצפה לקבל ממנו זה הופעת בלוז, כי דילן שחוץ מלהיות טרמפיסט מוזיקלי ורוחני הוא גם בטח מודע ליכולותיו הווקאליות המוגבלות שמתלבשות בכלל לא רע על הבלוז שהוא עושה כבר ככה וככה שנים. כן, הוא השתנה והוא לא מתאים לכל נפש. אז מה? למה לבזבז על זה כל כך הרבה אנרגיה שלילית?Be nice or go away . המסר שלי לכל הישראלים הטובים שמתכננים להגיע הוא דעו למה לצפות. אני לא נפגע בשביל מישהו שבטוח לא שם עליי, אני פשוט שונא אנשים שיורים ביקורת בלי לדעת דבר או חצי דבר. זה מהאלבום האחרון.

עוד שלושה זקנים אהובים וחשובים שמגיעים אלינו לעשות כבוד, מולאטו אסטקה (68), פול סיימון (70 וכנראה לא יזכה לחגיגות סטייל דילן, וחבל) וג'ון קייל (69 עם כרבולת ורודה). הידד!

סרט אמריקאי ("עץ החיים" של טרנס מאליק) לקח השנה את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן וכבר יש כמה קולות אינטלקטואליים מקומיים נודניקים שצועקים קנוניה ומנבאים בזעם אמריקניזציה לפסטיבל. מעניין, כשסרט ישראלי קלישאתי עד מוות זוכה בפרס כזה או אחר אף אחד לא פוצה פה. כנראה שזוהי פטריוטיות. 

ומקאן להמלצה הקולנועית השבועית הראשונה של "לא מדבר":

Dog pound - סרט קנדי משנת 2010 המתאר את חוויותיהם האלימות והקשות של 3 נערים במוסד לעבריינים צעירים. הסרט לא מושלם, אבל הוא יותר אפקטיבי מרוב סרטי הכלא שיצא לי לראות, אולי בגלל הדיסוננס בין אכזריותם של הילדים לשבריריותם וכמובן, כמה שזה אופנתי היום, מדובר בנערים "רגילים", לא שחקנים. הסרט לא נופל לקלישאות של מנהל כלא רשע חסר צלם אנוש, ההתגלגלות הטראגית של הסיפור נובעת מתוך חוסר אונים די משכנע. 2 סצינות מופתיות לטעמי הן סצינת משחק המחניים בה כל הנערים זוכים לפרוק את זעמם אחד על השני בהנאה, והסצינה בה אחד הנערים מספר לכל השאר סיפור לפני השינה על אחת מהחוויות המיניות המפוברקות שלו.

אלבום השבוע שלי:

Thurston moore - Demolished thoughts

אין לי מילים לתאר את זה, זה עובד עליי כמו כישוף.

שיר השבוע:

בעיקר כי אני מאמין לו. אישה, במקומך הייתי מאוד מאוד נזהר...

מילת השבוע שלי:

תלאובה - להט, חום רב.

במוצאי שבת אני מתקלט ב"לילי רוז" (אבן גבירול 146) וכווווווווווווולם מוזמנים, אבל יש גמר ליגת האלופות אז פראייר מי שמגיע.