"עדות", סרטו החדש של שלומי אלקבץ פתח ביום ראשון את פסטיבל קולנוע דרום שבסינמטק שדרות. הסרט כולו מורכב מעדויות של חיילים ואזרחים פלסטינים אודות עוולות השהות הישראלית ביהודה ושומרון, המובאות אל הצופה מפי שחקנים דוברי עברית בזירות שונות. שרת החינוח והתרבוט, לימור ליבנת, נתבקשה לשאת דברי פתיחה לפני ההקרנה, ובאופן די מאכזב אך מאוד לא מפתיע כך אמרה (כך נכתב בוואללה תרבות): "היה לי חשוב להגיע לכאן הערב ולומר את הדברים לפני שאפרד, כיוון שרבים קראו לי להחרים את הפסטיבל. אני נגד חרמות ובעד חופש הביטוי, בלי אבל ובלי בערך, ולא רק כשמתאים לי, אלא תמיד – גם באריאל וגם בשדרות. לצערי, הסרט שיוקרן בעוד זמן קצר מציג עמדה חד צדדית ומסולפת שאינה תואמת את המציאות שדווקא כאן בשדרות מכירים היטב. הסרט אינו מציג את עדותם של נפגעי הטרור בישראל, של האוטובוסים המתפוצצים, של ילדי שדרות שחטפו כאן מטחי טילים לאורך שנים. עדות? התעלמות!" ואז בחוסר טאקט משעשע ברמת האבסורד המשיכה והוסיפה: "לפני ימים אחדים התבשרנו כולנו שהסרט 'הערת שוליים' של יוסף סידר זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן. והנה מתברר שסרט, שעל אף שאינו עוסק במלחמות אלא במרקם יחסים אנושי מורכב ובעולם של מסורת יהודית, זוכה להכרה בינלאומית ומביא כבוד רב ליוצריו ולמדינת ישראל". כלומר, מסורת יהודית - טוב, ביקורת חברתית - לא טוב. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. אני לא צפיתי בסרט ולא בהצגה של ליבנת. ליבנת בעצמה לא נשארה לצפות בסרט, כי אין בו אוטובוסים מתפוצצים. דוד בוסקילה ראש עיריית שדרות סבור שהסרט לא מציאותי כי לדבריו אילו ארועים אלה היו מתרחשים במציאות זה לא היה נגמר בלי ועדות חקירה ממלכתיות. נייס וואן. עכשיו כולנו יכולים לנשום לרווחה. כל ארוע כזה חושף כמה אנחנו מפולגים ומסוכסכים בתוכנו,והתקשורת מתה על זה כי זה לא פחות מעניין או מורכב מהסכסוך ההוא. אני אפילו חושב שיש בזה פוטנציאל לטרנד קולנועי חדש. וכמה שדתיים וחילונים זה עכשיו הדבר הכי סקסי בטלויזיה, אפשר בקלות להחליף אותם בסיפור אהבה בלתי אפשרי ונטול דיאלוגים בין פעילת שמאל לאוהד בית"ר. יקראו לזה "מרחק יריקה", זה יהיה להיט.
לצערי לא נמצא וידאו לשיר העוצמתי הזה. בשישי האחרון הלך לעולמו משורר אמריקאי גדול ו"סנדק ההיפ-הופ", גיל סקוט הרון. הוא שילב בין תפיסת העולם של הפנתרים השחורים לזו של ההיפים בשירים מאתגרים על גזענות, אלימות, שחיתות, עוני ושאר פערים חברתיים. חצי שר חצי דיקלם אותם, במין flow שכזה. בשנה שעברה הוא הוציא את האלבום I'm new here לאחר זמן רב בו לא עשה מוזיקה, ושבחלקו ישב בכלא על עבירות סמים. האלבום, קודר מקודמיו, זכה לשבחי המבקרים וגם לטיפול מחודש ע"י ג'יימי xx. סקוט הרון אף היה אמור להגיע להופיע אצלנו, אך כ-3 שבועות לפני ההופעה הוא ביטל הגעתו, ככל הנראה בעקבות לחץ מצד אירגונים אנטי-ישראלים. הוא מת בגיל 62 בניו יורק.
המחאה במוזיקה היא ז'אנר תקופתי, מזוהה בעיקר עם הסיקסטיז - סבנטיז, והשירים היו אז המנונים לפחות כמו "מכה אפורה" של מוניקה סקס בניינטיז. היום יש מוזיקאים בודדים שמעזים, מעט מאוד מצליחים לגבור על הציניות המובנית בתוך הלבבות שלנו כמאזינים. קשה לחיות היום מבלי להיות ציני, כשהנושאים שהכי בוערים בתוכינו ומוציאים אותנו להפגנות מלבד גלעד שליט מסתכמים בערך בתקופות יובש של שאכטות. יש מיעוט קיצוני שעושה כל מיני פרובוקציות בשטחים ובהתנחלויות, אבל מה יש למחאה להציע לאדם הנורמטיבי שגם לו מפריעים כל מיני דברים (חידת השבוע)? הרי גם אני רק כותב על זה, לא מדבר, לא עושה... אפילו להפגנות של השאכטות בזמנו לא יצאתי. בכל זאת, הנה כמה קטעים בועטים וטובים מהשנים האחרונות:
או כל דבר אחר שהלהקה הזאת עושה. המילים, העוצמה הכנסייתית והסולן ווין באטלר כמטיף שנשרף תוך כדי שירה יצליחו לחדור כל חומה.
פי ג'יי פוליטיקה - השיר הזה כל כך נעים שמאוד קל לפספס את הזעם ואת הלכלוך שיש במילים, פשוט הברקה מוזיקלית והפקתית (כל האמירה של האלבום נכנסת בהפקה של הרצועה הזאת).
בועט בשקט ובזיגזג בין האישי לחברתי, אלוף בליצור הזדהות.
בגלל שיצא לי פוסט עם קונספט (ממש בלי כוונה) השבוע לא יהיו המלצות, אתם מוזמנים לחפש אצל אחרים.
ניפרד עם מילת השבוע שלי:
ענקוקלות - ענבים שלקו והתקלקלו בטרם התחילו להבשיל.
