תודה גדולה לדרור שיפמן המוכשר על הלוגו החדש של הבלוג, ותרומתו למאמץ להשתנות ולהתחדש תחת מגבלות האתר.

ג'יימס גנדולפיני נפטר בסוף השבוע מהתקף לב בגיל 51, עשרות מיליוני צופי "סופרנוס" לשעבר התאבלו בשנית על מותו של טוני  (מותו הראשון מעולם לא קיבל אישור רשמי). מאז ארצ'י באנקר לא היתה דמות טלוויזיונית כל כך אהובה, לא משנה כמה רעה ודפוקה היא. דמותו של ראש ארגון הפשע מג'רזי שסובל מהתקפי חרדה ולחץ מהבית היתה הראשונה לשבור את המיתוס המאצ'ואיסטי של גברים חזקים על המסך. כבר בפרק הראשון נחשפה הדואליות שבו בפני הצופה במונולוג שמסגיר גם את היחסים בין המספר לדמות שהוא יצר, יחסים ששמרו על קדושתם עד הסוף המר.

הקרקס העצוב של יהוא ירון חוזר באלבום שלא כדאי לכם להחמיץ - "אמן השכנוע העצמי". מה מחכה לכם בתוך האוהל הזה? לוליין טרפז שחור מתרסק ונמרח על הרצפה מכובד המשקולת הקשורה לרגליו. "יש רופא בקהל?", שואל הכרוז, אך הרופא אינו יודע מה אמת ומה חצי אמת, ומה שירים פשוטים... הליצנים אומרים קדיש. נערת הגומי משותקת מהלם, דווקא היום, דווקא כשבאתם. טום ווייטס מוכר צמר גפן מתוק לילדים מרושעים, חמור לבן קופץ דרך צמיג בוער, וקוסם עובר בדלת שלא מובילה לשומקום אבל יוצא לגמרי אחר. כולם מוחאים כפיים. (האסוציאציות הן שלי בלבד).

השפה גבוהה אך לא מתנשאת (זה יותר מרגיש כמו יומן, לא מתאמץ), ההשפעות מגוונות - קברט, ג'אז, שנסונים, שירי כלא שחורים ופולק, אבל הסלט הזה הוא ישראלי (בעולם הסלטים זו מחמאה). עבר זמן רב מאז שראיתי אותו בהופעה, אבל אני זוכר את זה כאירוע עוצמתי ולאו דווקא בגלל התכנים בהם הוא מתעסק, אלא בגלל הפיזיות שלו. בחור נאה באופן קצת מוזר, לבוש חליפה אך רגליו יחפות, שיורה מילים כמו איזו מכונה וכל גופו צועק. הוא לא שר לקהל, הוא נשרף בשביל הקהל. באשר לתכנים, אני רוצה לחשוב שהעצב שבשירים הוא מעין ליטוש אינסטגרם קודר שהוא עושה למציאות היומיומית, מין עגמומיות סגנונית, קצת רומנטית אפילו, ולא איזה דיכאון קיומי. ככה לפחות זה מתקבל אצלי. האלבום מרגש, כנה, אמיץ, עצוב, מפחיד, יפה עד כאב, אבל בשום רגע הוא לא מדכא ולא מכביד. מחכה בקוצר רוח להופעת ההשקה. ניתן להאזין לאלבום בחינם באתר Bandcamp.

עוד אלבומים חדשים שראויים לתשומת לבכם:

The National - Trouble will find me - בכל האזנה שנמשכת כמעט כשעה אני מספיק להתרסק לחתיכות ולהיבנות מחדש, ואני אף פעם לא ציפיתי מהם לפחות מזה, ככה שהפתעות אין כאן. שירים מפוקחים על לב שבור, חלומות שבורים ועוד כל מיני שברים. מאט ברנינגר הוא הפרונטמן הכי טוב שקיים היום, למי שעוד לא יודע...

פוקי לאפארג' - Pokey LaFarge -  קשה לקחת ברצינות אדם בשם פוקי, אבל אני לא בטוח אם יש לו כוונה להילקח ברצינות. עם צלילים קופצניים של ראגטיים בלוז ומראה חנוני להחריד, הוא הוחתם ע"י הלייבל של ג'ק ווייט (Third Man) ושיחרר אלבום שקרוי על שמו, על אף שזה לא אלבומו הראשון. מאז ומתמיד היתה לי בעיה עם אמנים שמערבבים סגנון עם סטייל (זה לא תמיד חייב להיות אותו הדבר), כאלה שמתאמצים מדי לשכנע, לדעתי אין דבר יותר מזויף מלנסות להיראות כמו... בסך הכל אלבום חמודי כזה.

Ghostpoet - Some say I so I say light - ראפ בריטי מדוכדך על רקע ביטים אלקטרוניים שבורים עם נגיעות עדינות של ג'אז בקלידים, מאוד אורבני.

Sigur Ros - Kveikur - בכל קיץ אני חולם על מקומות קרים ורחוקים, כמו איסלנד למשל. כל מה שאני יודע ומכיר באיסלנד מסתכם בלהקה הזאת, ואני אפילו לא מבין מילה מהשירים. בשנה שעברה אחרי שהוציאו את אחד מהאלבומים הפחות מוצלחים שלהם, נפרדה הלהקה מקיירטן סווינסון, הידוע גם בתור זה שמנגן על הכל (קלידים, קסילופון, אבוב, גיטרה, בנג'ו, חליל, מקלות ואבנים למיניהם). חששתי לעתיד הלהקה מתוך מחשבה שהיא איבדה את הלב הפועם שלה, אבל להפתעתי האלבום שיצא זה עתה, מעבר להיותו אלבום פרידה, מעיד על חיפוש מעורר תקווה. את החלל שהשאיר קיירטן הם מילאו ברעש חדש, ואפילו אם הם כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, לפחות הם ממשיכים לאתגר ולסקרן.

מאיסלנד אנחנו נוסעים לדנמרק ושוודיה, שם מתרחשת עלילת הסדרה "הגשר", שצפויה לקבל גם גרסה אמריקאית. הגשר הוא הגשר שמחבר בין שוודיה לדנמרק, כאשר בפרק הראשון נמצאת גופה בדיוק בנקודת האמצע שלו, ואותה גופה מחוברת משני חצאי גופות. חצי אחד שייך לדנמרק והחצי האחר לשוודיה, חצי אחד הוא של זונה, והחצי האחר של אשת חברה עשירה. כמה שזה נשמע גרוטסקי, זו לא עוד סדרה שעוסקת במרדף אחר רוצח סדרתי, זו סדרה שמשתמשת בז'אנר הזה כדי להביע מסרים פוליטיים-חברתיים ולשאול שאלות חשובות (כמו למשל על ערך חיי אדם ממעמד כזה או אחר). תיק הגשר הנ"ל מוטל על בלשית שוודית וורקוהולית עם תסמונת אספרגר ועל בלש דני שבדיוק עבר עיקור. דרך המפגש ביניהם נחשפים ההבדלים והמרחק בין שתי התרבויות, והניכור. הסדרה בנויה כמו פאזל, היא מכבדת את הצופה ולא מתפשרת על פתרונות תסריטאיים.

מילת השבוע:

רטפש - היה מגושם ושמן.
נשבע לכם שיש כזאת מילה...

שבוע טוב!

בעבר הלא רחוק צמדי המילים מיני-סדרה או סרט טלוויזיה היו מקור ללעג בפי בטטות כורסה עם שארית כבוד עצמי. דבק בהם תו איכות מינוס. מיני סדרות היו מזוהות בעיקר עם ערוץ הולמארק המתחנף ועם קהל של עקרות בית וקשישים, בעוד שסרטי טלוויזיה, כשמם כן הם, פשוט לא היו ראויים להצגה על המסך הגדול (סרטים סוג ב', או יותר נכון B). הטלוויזיה הפופולארית (האמריקאית לרוב) היוותה נתיב אסקפיסטי לקהל צופים שגם ככה לא העמיק בחשיבותה וניהל עימה מערכת יחסים אמביוולנטית. אם זכרוני אינו מטעה אותי, טווין פיקס היתה סדרת הדרמה ה"איכותית" (נכתבה ובוימה תחת ידיו המיומנות של דיויד לינץ' - במאי קולנוע) הראשונה על המסך הקטן והיא התכתבה בחכמה וקרצה לטראש הטלוויזיוני. לאחר מכן הגיעה "אוז" וטרפה את הקלפים, כמו הגדירה את הדרמה הטלוויזיונית מחדש בכך שהפכה את הצפייה בה למאתגרת ולא תמיד נעימה, והיתה מלאת ביקורת כלפי אמריקה של אז. היא הובילה את הצופה מהאסקפיזם אל הקצה האחר, אל תוך הכלא המסוכן ביותר בארה"ב. פתאום הטלוויזיה קיבלה איזה ערך תרבותי שהלך וגדל עם השנים והגיע לדעתי לשיאו עם "הסמויה" ו"מד מן". תוך כדי צפייה במיני סדרה החדשה "Rectify" (מבית היוצר של ברייקינג באד) של ערוץ סאנדנס האמריקאי החדש השתחררתי מהדעה הקדומה ולמדתי את כוחו של הז'אנר. בשנות בטטה אני נחשב כבר זקן, עקבתי אחרי סדרות רבות וקצת עייפתי מהשיעבוד, שכן סדרות מרובות עונות הן תובעניות מטבען. זה נהיה יותר ויותר קשה להתחבר לסדרה חדשה. ב-"Rectify" (=תיקון) המורכבת מ-6 פרקים בסך הכל הצופה נזרק ישר לתוך הסיפור, ללא הקדמה, וכבר בפרק הראשון היא מצליחה לעורר התרגשות כמו אחרי 2 עונות בסדרות מופת כמו "עמוק באדמה" או "סופרנוס". למיני סדרה אין זמן לבזבז. כל פרק הוא כמו סיר לחץ. הסיפור לא חדש בשום צורה, אסיר עולם משתחרר מהכלא בעיירה דרומית אחרי 19 שנים לאחר שתיקו נפתח מחדש עם הימצאה של טעות בבחינת הראיות במשפט בו הורשע. למרות זאת, אינו מזוכה מאשמה (האשמה היא על אונס ורצח של חברתו מהתיכון). 6 הפרקים מלווים את נסיונו חסר הסיכויים לסגור פערים ולמצוא מחדש את מקומו בחברה ובמשפחה. אני לא יודע איפה הסתתר עד עכשיו השחקן הראשי, איידן יאנג.

ואחרי שסיימתם איתה, תמשיכו ל- "Top of the lake" של ג'יין קמפיון (במאית "הפסנתר"), מיני סדרה ניו זילנדית באותו ערוץ. העלילה עוקבת אחר חקירה של התעללות בילדה בת 12 אשר נכנסה להריון וניסתה להטביע עצמה בנהר. החוקרת שנקראת לטפל במקרה חוזרת לעיירת ילדותה ונאלצת להתמודד עם שדים שחשבה שהשאירה מאחור. הקסם שלה, מעבר לנופים ולמשחק המצויין של פיטר מולאן בתור מנהל מעבדת סמים ואיש פרא, ושל הולי האנטר בתור יישות רוחנית חסרת מיניות, הוא בפמיניזם המודע שלה שמתובל בהומור עצמי עוקצני.

פרינס, המוזיקאי שהחליף הכי הרבה תסרוקות (גם בשיער הפנים), חוזר לאחר היעלמות ממושכת בגרסת האפרו שלו, ומזכיר לעולם בטקס חלוקת פרסי הבילבורד שהוא אחד מאמני הגיטרה הגדולים בהסטוריה. מחשמל.

הערב יופיע בבארבי הילד הנצחי, במובן הכי לא רומנטי של המילה, דניאל ג'ונסטון. דניאל ג'ונסטון הוא מעין דמות מיתולוגית בשביל חובבי מוזיקת "שוליים" אשר קשה מאוד לנתק את סיפורו האישי מהמוזיקה שלו, הכולל יראת שטן, סמים, מאניה דפרסיה ואהבת נעורים אובססיבית ולא ממומשת. כל זה מתיישב בתוך השירים בצורה קלילה וילדותית, לא נעים להגיד, אפילו "מקסימה". עם זאת בהופעתו החיצונית יש משהו מנוגד לחלוטין, איש כבד גוף, מזיע ורועד. לטעמי הוא ניחן ביכולת נדירה של כתיבת שירי 3-4 אקורדים, דבר שאנשים רבים נוטים לא ליפול ממנו. אני כן. לא יודע בדיוק איזו חוויה מצפה לקהל המבורך שיגיע הערב, אבל היא בטוח תהיה בלתי נשכחת. ההופעה, אגב, סולד אאוט.

למי שפחות מתחבר למוזיקה אני בכל זאת ממליץ לראות את הדוקו שהפך ל"קאלט":

אני מאוד אוהב את הכיוון הפאנקי-סול שתפס סאם בים, הלא הוא Iron & wine, באלבומו החדש "Ghost on ghost". באלבומו הקודם כבר חשף ניצני גוספל שחורים, אז בסך הכל זאת התפתחות מתבקשת בעלילה.

מילת השבוע:

תחיגה - פסטיבל, חגיגה פומבית גדולה לשם הפגנת הישגים בשדה המוזיקה, תיאטרון וכדומה.

 

בעודי צופה בדוקו "אלבום פרידה" על שיריו האחרונים של יוסי בנאי התמלאתי קנאה גדולה. קנאה לנוסטלגיה שאופפת את יצירתו, הטעמים והריחות של פעם. אני יודע, לא מנחש, שכשאהיה מבוגר לא יהיה לי למה להתגעגע כמו שליוסי ובני דורו. אין בי סנטימנטים לשדרה, למוכר בשוק, או לקפה תמר. מין ריקנות מצערת של דור ה-Y עלק. נולדתי לעולם לא שונה בהרבה מזה שאני מתנהל בו היום, לטלוויזיה צבעונית, מחשב, מקדונלדס, ג'ינס Levi's, ואין לי סיפור לספר על פעם. הנעורים בימינו, אורכם כאורך שיר בודד של יוסי בנאי, והם די מבוזבזים על הצעירים.

הזמר והיוצר הקנדי ג'ייסון מולינה, המוכר גם בשמות Songs Ohia, Magnolia Electric Co, ואולי בעצם לא מוכר בשום שם, נפטר בגיל 39 בשבוע שעבר, לאחר שגופו נכנע לאלכוהוליזם וויתר... לפני כשנתיים פורסם באתר הרשמי שלו שהוא נאלץ להפסיק לעשות מוזיקה עקב טיפול אינטנסיבי במחלה שנגרמה מצריכת האלכהול הכבדה, ומכיוון שלא היה מבוטח רפואית ומעולם לא התעשר מיצירותיו, משפחתו פתחה קרן לתרומות ממעריצים שבתמורה לעזרתם נשלחו אליהם הקלטות נדירות שלו. לא יוצא לי להאזין הרבה לאלבומים שהוא שיחרר תחת הרכבים שונים (יש כ-15 שידוע לי עליהם), אבל כאשר מתגנב לו שיר לפלייליסט הביתי הוא תמיד מרסק אותי בקול השברירי ומלא הכוונה שלו.

אלבום חדש ל-Suede! הלהקה היחידה היום שסאונד מהניינטיז מחמיא לה יותר מהניסיון להתחדש או להתעדכן. תישארו כמו שאתם, בבקשה.

הסדרה הכי טובה שאתם לא צופים בה היא "אוטופיה". "אוטופיה" היא סדרת פרנויה (סמוך על אף אחד) סביב קונספירציה של חברת תרופות בעלת אג'נדה נאצית שמפיצה מחלות בשביל למכור לממשלה חיסונים מפוקפקים. יש בה צבעוניות מעולם הקומיקס, מבע קולנועי שמזכיר לעתים את האחים כהן, משחק משובח והומור בריטי שחור וטוב (לא כמו האמריקאים שלוקחים את הקונספירציות שלהם ברצינות שיא מגוחכת). למי שכבר נחשף ל"מראה שחורה" אני ממליץ לעשות עוד צעד קטן אל עבר הטלוויזיה הבריטית, הוא עלול לא לחזור.

ה"דלפוניקס" התפרקו זמן קצר אחרי ששחררו לאוויר העולם את הלהיט Ready or not here I come, שזכה לעדנה מחודשת עם הפוג'יז. עכשיו, כמעט 40 שנה אחרי, הם יוצאים מהבוידעם עם אלבום חדש מלא נשמה בהפקתו המרשימה של אדריאן יאנג שמצא ללהקה גרוב עדכני שנשמע כאילו מפעם. כך גם נראה הקליפ לסינגל הראשון מתוכו.

גם טרנטינו אוהב...

הוא נשמע כמו ג'יימס בראון, אולי גם קצת נראה כמו, אבל רק לפני שנתיים בגיל 60+ הוא הקליט את אלבום הבכורה שלו No time for dreaming. קוראים לו צ'ארלס בראדלי. איפה הוא היה עד אז? עבד כטבח במוסדות שונים, כחקיין של ג'יימס בראון (תחת שם הבמה "Black Velvet") במועדונים זולים, בצעירותו היה אפילו חסר בית לתקופה... לאחר שהתגלה ב-2002 ע"י הלייבל דאפטון הוא החל להופיע כשהוא ממציא את המילים לשירים על הבמה. ב-2010 היו לו כבר 10 שירים כתובים. במשך הזמן הזה הוא נפגש עם מדריך קרוא וכתוב, כי היכולות שלו היו כשל ילד שרק התחיל. בקרוב אלבום שני וסרט דוקומנטרי הזוכה לביקורות אוהדות בינתיים.

מילת השבוע:

אסקופה - מפתן, סף, כניסה, שער, מבוא.

חג שמח!

בשבוע שעבר הלך לעולמו שמוליק קראוס. קרוב לודאי שהוא ייזכר ע"י רבים בתור הבעל המכה של ג'וזי כץ, והתקשורת שבעבר דאגה לטפח את שמו הרע ועכשיו הספידה אותו בסלחנות מוחלטת ואהדה לא בדיוק יוצאת מזה נקיית כפיים. כן, שמוליק קראוס היה אדם שנוי במחלוקת, יוצר אדיר (שאחראי לכמה מהשירים הישראליים היפים ביותר שנכתבו) בעל מזג אלים ונפש חולה ומיוסרת. מסוכן לעצמו ולסביבתו (למיטב הבנתי זו היתה גם אבחנת הרופאים המומחים). קשה לנו כבני אנוש וכמעט בלתי אפשרי לחמול על אדם המכה את אשתו או ילדיו, אך אם היינו נתקלים באותו סוג של התפרצויות זעם ואלימות להן היה אחראי המנוח שמוליק קראוס בין כתלי מוסד לפגועי נפש, השנאה היתה מתחלפת לבטח בפחד שמלווה ברחמים. מעבר לזה, הזכות לסלוח נתונה למשפחתו ולמי שסבל ממנו ישירות ולא לאותם טוקבקיסטים, צייצנים וכותבי סטטוסים מתלהמים שמאוד הוטרדו מזה שלמישהו אכפת... אני די בטוח שאותם אנשים גם מזמזמים לעצמם את שירי החלונות הגבוהים כשהם מושמעים ברדיו. אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו לזמר העברי ולתרבות, השיח סביב אישיותו בין אנשים שמבססים את דעותיהם על סמך מה שקראו בעיתון הוא די מגוחך בעיניי. בשנת 77 יצא התקליט "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל" שנכתב בכלא והוקלט עם חבריו באחת החופשות שקיבל. זה בלי שום ספק האלבום עם הכי הרבה ביצים שהוקלט בארץ באותה תקופה, הוא מציג לראשונה את קראוס כמו שנתפס ע"י הציבור, כמשוגע ללא רסן, ומבחינה מוזיקלית הוא אחד האהובים עליי עד היום.

אני לא אכנס לכל עניין הקשר שבין אומנות גדולה לשיגעון אבל יש סצינה מאוד יפה בסרטו של קלינט איסטווד "בירד" על הסקסופוניסט פורץ הדרך צ'ארלי פארקר שגם היה נרקומן ומעורער בנפשו, בה אשתו מבקשת לשחרר אותו מהמוסד הפסיכיאטרי בטענה שהתרופות ידכאו את אותה גאונות מוזיקלית שלו שמפרנסת את המשפחה וגרמה לה להתאהב בו מלכתחילה. מי אנחנו שנשפוט?

(לצערי לא נמצא לינק לסצינה המדוברת)

ובעניין אחר לגמרי, המשטרה סגרה בסופ"ש האחרון כמה מהמועדונים המובילים בת"א לתקופה בת 30 יום עקב מעצרים של סוחרי סמים שפעלו בתוכם. חבל שבעלי העסקים הם הנפגעים העיקריים באחיזת העיניים הפוליטית המרגיזה הזאת של המשטרה שמטרתה להפגין איזושהי התקדמות דמיונית במלחמה בסמים, הרי שהברונים לא יפשטו את הרגל מזה שלקחו להם זירה או שתיים. אין לי שום בעיה עקרונית עם מועדונים נקיים מסמים (כמעשן לא היה מאושר ממני כשרחבת ה"בלוק" התנקתה מהסיגריות), אבל יש לי בעיה גדולה עם חיפושים גופניים על כל בליין בכניסה רק בגלל שהשוטרים מחזיקים מהם אחראים (שלא בצדק) לפעילות לא חוקית מסוג זה. ואם ככה אתם הולכים לנצח את טחנות הרוח  ולחסל את ה"היי", אז למה לחשוב בקטן? תסגרו את העיר, תגמרו את הסרט. זה ישמש אזהרה גם לכל אזור השרון.

אני שמח שלא זכינו באוסקר, לא מאותה סיבה שג'ודי ניר מוזס ונפתלי בנט שמחים, אלא מהסיבה שלסרט שזכה (Searching for sugar man) ולרודריגז, האמן שבמרכזו, פשוט יותר מגיע.

אף פעם לא הפסקתי לאהוב את ניק קייב, סינגרתי עליו גם בתקופה בה גילה את אלוהים וכתב בלדות מתוקות מול אלה שהיו מוכנים כבר לקבור את גדולתו ולהשתין על הקבר, כאילו שהיה חבר קרוב ונפגעתי קצת בשמו. מאז הוא הקים את גריינדרמן המלוכלכים, גידל שפם מפואר, חזר לזרעים במתכונת של אותו לכלוך, התגלח, שיחרר את אחד האלבומים המוצלחים של שנת 2011 עם גריינדרמן ובתוך כל זה, בין לבין, כתב את הספר "מותו של באני מונרו", לקולנוע את "ההצעה" ו"ארץ יבשה" והלחין לכל אחד מהם גם את פס הקול. לפני שמבקרים, ותמיד יש מה לבקר, אני חושב שאי אפשר שלא להעריך את פועלו והתפתחותו לאורך השנים כיוצר. ניק קייב אוהב לחפש יותר מאשר למצוא. באלבומו החדש "Push the sky away" הוא שוב משחרר קצת מהדיסטורשן, אבל שומר על הלכלוך כמה ס"מ מתחת לפני השטח, כמו טיזינג להתפרצות שלא מגיעה (או הבוקר שאחרי גריינדרמן), וזה לא בהכרח שלילי. יש פה הופעה באורך מלא:

מילת השבוע:

שחיס - ספיח מן הספיח, צמחים שנבטו ועלו מזרעי הצמחים שאף הם לא נזרעו בידי אדם אלא גדלו מזרע התבואה שנשרו בשעת הקציר.

שני דברים גדולים קרו לי ב-2012. התחתנתי, וראיתי את הבוס בלייב. מתוך כבוד לאשתי ולזמנכם היקר ארחיב רק בדבר השני. זו תעלומה בעיניי איך שברוס ספרינגסטין לא זוכה לאותה אהבה שבוב דילן ואחרים בעלי רפרטואר עשיר שכזה זוכים לה בארצנו הים תיכונית. אין סיבה נראית לעין. מי שקצת חפר בדיסקוגרפיה של מכונת הלהיטים המהלכת הזאת יכול בקלות לזהות את ההשפעה שלו על גדולי היוצרים והפרפורמרים הישראלים כמו שלמה ארצי ושלום חנוך, אפשר גם להגיע עם זה עד לעמיר לב אם תרצו. שיריו קליטים מספיק בשביל לזמזם אותם אחרי שמיעה ראשונה ומתוחכמים מספיק בשביל לחזור וללמוד אותם אחרי האזנות מרובות (כי כל שיר הוא שיעור על אמריקה שלא תמצאו במהדורת החדשות). בכל אופן, מצעירותי היה ברור לי שמתישהו זה יקרה, אני אתפוס אותו בהופעה, והמתישהו הזה הגיע בקיץ האחרון. על אף השמועות החוזרות שהוא יגיע לארץ חבריי ואני העדפנו לצפות בו בתנאים של חו"ל (80,000 איש וסאונד שיכול להחיות את המתים) וטוב שכך, כי בארץ עדיין מחכים... ראוי לציין שלעומת בוב דילן ואחרים הבוס מופיע כאילו הוא עוד בשיאו, הוא נותן את הנשמה (ובמלוא הגרון), מלווה בעוצמה הכמעט דתית של האי סטריט בנד, כמו מנסה להוליד ארוע בלתי נשכח כל פעם מחדש. זו הכרת התודה הכי יפה להתמסרות המתמשכת של הקהל. באותו סיבוב הופעות (של האלבום האחרון והמצוין) הוא אפילו שבר שיא אישי שלו והופיע במשך 4 שעות רצופות. עוד לא מאוחר בשבילכם לגלות אותו, אתם תודו לי בסוף.

"הבילויים" התאחדו להקלטת אלבום חדש וסיבוב הופעות שכולו היה סולד אאוט. הטקסטים הגרוטסקיים מאוזנים עכשיו עם המציאות הישראלית המגוחכת, כנראה הזמן שיחק לטובתם או לרעתנו. בעיניי החבורה הזאת היא סוג של אוצר לאומי, הגרסה הרעה ל"כוורת" במובן הטוב של המילה. כך זה נראה בירושלים:

אני רוצה לכתוב על כמה אלבומים שנשארו איתי מהשנה החולפת, מבלי לדרג אותם (בכל מקום ברשת מדרגים), כמו שלא מדרגים חברים.

Frank Ocean - Channel Orange

פרנק אושן הוא עוף מוזר בעולם ההיפ הופ, הוא גיי וקורא את עצמו פרנק (בלי קידומת של "ביג" או "ליטל"). הוא בז להיפ הופ המסחרי עם היאכטות והיהלומים, ומבחינה מוזיקלית והפקתית המנה שהוא מגיש למאזין מאתגרת ומורכבת הרבה יותר (טרום קריירת הסולו עבד עם הקולקטיב החתרני "אוד פיוצ'ר"). הטקסטים חושפניים, כתובים בכנות מפלחת בשר, והקול שלו חסר כל מעטה של קשיחות שכונתית, אפילו קצת ילדי. מרענן כמו הכתום הזה.

Alt J - An awesome wave

קוראים לזה פולק-סטפ. אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע כיף. לדעתי להקה לא צריכה לחנוק את עצמה עם הגדרות, אפילו אם הם ממציאי הז'אנר (אף אחד לא שואל אותי). זהו אלבום הבכורה שזיכה את הרביעייה הבריטית מלידס בפרס מרקורי היוקרתי ל-2012. ברגעים הפחות טובים הוא סתם נשמע טוב, ברגעים הבאמת טובים נדמה שהוא נושא עמו בשורה.

Django Django

פופ פסיכדלי מסקוטלנד שמזכיר לי את בק והביץ' בויז. עוד אלבום בכורה (2012 היתה שנת בציר נפלאה).

The Walkmen - Heaven

אולי האלבום הכי מושמע אצלי ב-2012. החיבור שלי אליו הוא אישי. הפרשנות שלי לאלבום היא התמסדות והשלמה של להקה והאנשים שמרכיבים אותה, דבר שחוויתי בחיי בצורה כזו או אחרת במקביל ליציאתו לאור. האלבומים הקודמים של הווקמן הרבה יותר מחוספסים ובועטים מהאלבום הזה שעבר שיוף עד שנשארו בו רק המלודיות והרבה נשמה. כשהלהקה התחילה את דרכה הם חיו כולם בדירה אחת בהארלם והשתייכו לסצינת המוזיקה שפרחה שם (יחד עם ה"yeah yeah yeahs"), היום לכולם יש משפחות וחיים רחוק ובנפרד. את מעילי העור איתם היו עולים לבמה החליפו בחליפות 3 חלקים. כל זה מתיישב על האלבום הזה. בעולם מתוקן הם היו גדולים מקולדפליי.

ILIKETRAINS - The Shallows

עוד להקה שעברה תהליך דומה לשכנים שלהם מלמעלה, שלטעמי הפך אותם להרבה יותר רלוונטים. התאהבתי עוד מהאלבום הראשון "Elegies to lessons learnt", שמאוד הזכיר בגרנדיוזיות שלו ובתחושת המיקום את סיגור רוס, רק שבמקום נופים ירוקים ופתיתי שלג קיבלתי את הביוב של לונדון ונפילת חומות. זה קולנועי, זה מרשים, אבל בואו נודה בזה, לאורך זמן זה מתיש. באלבום האחרון הם קצת כמו גרסת הפופ של עצמם, זה הרבה יותר נגיש, ומבלי לוותר על הלחישות או על מקומו של הבס. לפעמים באמת Less is more.

Patrick Watson - Adventures in your own backyard

כל אלבום שלו הוא מסע, אבל בזה יש אווירה של מבצר כריות של ילדים, עושה לי להתגעגע. קסם.

Julian Cope - Psychedelic Revolution

אלבום כפול בניחוח סיד בארט (מייסד פינק פלויד), קצת יותר מחובר למציאות. מומלץ לסקרנים במיוחד ולמיטיבי לכת.

Santigold - Master of my make believe

אלבום עם חזון של שירי פופ קליטים בעלי עומק, כמו שהיו עושים אי אז בשנות ה-80. חלק מהשירים עוסקים בקרב בין פיתויי התהילה מול היצירה והנאמנות לדרך, וככה זה גם נשמע (האם זה הופך את זה לאלבום קונספט?). יש כאן פחות גיטרות מבאלבום הקודם (=פחות פאנק), יותר אלקטרוניקה ומקצבים קאריביים. דיפלו וסוויץ' (Major Lazer) על ההפקה, לצידם דייב סיטק (TV ON THE RADIO), קרן או מה-"Yeah Yeah Yeahs" מתארחת. ממתק שמתפוצץ בפה.

Jack White - Blunderbuss

בלנדרבאס - רובה מסוג ישן. ג'ק וויט התרחב והבליט באלבום הזה את השפעות הבלוז עליו, עם הרבה פסנתר, כינור וזמרות ליווי שחורות. זה תמיד היה שם, אבל לא ככה. אני שמח שהוא לא ויתר על הדיסטורשן, אחרת זה היה סתם ישן, או רובה שלא יורה.

הקולנוע של 2012 סיפק חוויות מהנות ומתחכמות לרוב, אבל סרט אחד התעלה בשבילי מעל כולם בזכות אנושיותו המטרידה -"אוסלו, 31 באוגוסט", נורווגי קטן.

הכותרת כבר תוחמת אותנו בזמן ומקום. הסרט מתרחש על פני יום אחד בחייו של נרקומן אינטלקטואל (לפחות כך נרמז לנו) בגמילה שמקבל יום חופש מהמוסד בו הוא שוהה כדי לצאת לראיון עבודה, הזדמנות להתחלה של חיים חדשים. הוא מעביר את היום בשיטוטים ומפגשים עם חברים מהעבר שהתקדמו בחיים, ואלה רק מקיאים עליו את הצרות הקטנות שלהם וגורמים לו להרגיש יותר לבד. בסוף היום יהיה עליו לבחור אם להתחיל מחדש או לסיים הכל. זרות היא התחושה שמלווה את הסרט, לאנדרס (הדמות הראשית) אין מקום או שייכות לא בהווה ולא בסיפורי העבר של חבריו (תודה לאל שאין פלאשבקים). סצינה יפה במיוחד היא זו בה אנדרס יושב לבד בבית קפה, לא יכול שלא להקשיב לשיח היומיומי בין הסובבים אותו, כשבמקביל מבעד לשמשה עוברי אורח ברחוב צדים את עיניו והמצלמה רודפת אחריהם ומכניסה אותנו לתוך ראשו שמתסרט את אורח חייהם.

לשנה הבאה אני מבטיח לנסות יותר...
ביי!