בעבר הלא רחוק צמדי המילים מיני-סדרה או סרט טלוויזיה היו מקור ללעג בפי בטטות כורסה עם שארית כבוד עצמי. דבק בהם תו איכות מינוס. מיני סדרות היו מזוהות בעיקר עם ערוץ הולמארק המתחנף ועם קהל של עקרות בית וקשישים, בעוד שסרטי טלוויזיה, כשמם כן הם, פשוט לא היו ראויים להצגה על המסך הגדול (סרטים סוג ב', או יותר נכון B). הטלוויזיה הפופולארית (האמריקאית לרוב) היוותה נתיב אסקפיסטי לקהל צופים שגם ככה לא העמיק בחשיבותה וניהל עימה מערכת יחסים אמביוולנטית. אם זכרוני אינו מטעה אותי, טווין פיקס היתה סדרת הדרמה ה"איכותית" (נכתבה ובוימה תחת ידיו המיומנות של דיויד לינץ' - במאי קולנוע) הראשונה על המסך הקטן והיא התכתבה בחכמה וקרצה לטראש הטלוויזיוני. לאחר מכן הגיעה "אוז" וטרפה את הקלפים, כמו הגדירה את הדרמה הטלוויזיונית מחדש בכך שהפכה את הצפייה בה למאתגרת ולא תמיד נעימה, והיתה מלאת ביקורת כלפי אמריקה של אז. היא הובילה את הצופה מהאסקפיזם אל הקצה האחר, אל תוך הכלא המסוכן ביותר בארה"ב. פתאום הטלוויזיה קיבלה איזה ערך תרבותי שהלך וגדל עם השנים והגיע לדעתי לשיאו עם "הסמויה" ו"מד מן". תוך כדי צפייה במיני סדרה החדשה "Rectify" (מבית היוצר של ברייקינג באד) של ערוץ סאנדנס האמריקאי החדש השתחררתי מהדעה הקדומה ולמדתי את כוחו של הז'אנר. בשנות בטטה אני נחשב כבר זקן, עקבתי אחרי סדרות רבות וקצת עייפתי מהשיעבוד, שכן סדרות מרובות עונות הן תובעניות מטבען. זה נהיה יותר ויותר קשה להתחבר לסדרה חדשה. ב-"Rectify" (=תיקון) המורכבת מ-6 פרקים בסך הכל הצופה נזרק ישר לתוך הסיפור, ללא הקדמה, וכבר בפרק הראשון היא מצליחה לעורר התרגשות כמו אחרי 2 עונות בסדרות מופת כמו "עמוק באדמה" או "סופרנוס". למיני סדרה אין זמן לבזבז. כל פרק הוא כמו סיר לחץ. הסיפור לא חדש בשום צורה, אסיר עולם משתחרר מהכלא בעיירה דרומית אחרי 19 שנים לאחר שתיקו נפתח מחדש עם הימצאה של טעות בבחינת הראיות במשפט בו הורשע. למרות זאת, אינו מזוכה מאשמה (האשמה היא על אונס ורצח של חברתו מהתיכון). 6 הפרקים מלווים את נסיונו חסר הסיכויים לסגור פערים ולמצוא מחדש את מקומו בחברה ובמשפחה. אני לא יודע איפה הסתתר עד עכשיו השחקן הראשי, איידן יאנג.
ואחרי שסיימתם איתה, תמשיכו ל- "Top of the lake" של ג'יין קמפיון (במאית "הפסנתר"), מיני סדרה ניו זילנדית באותו ערוץ. העלילה עוקבת אחר חקירה של התעללות בילדה בת 12 אשר נכנסה להריון וניסתה להטביע עצמה בנהר. החוקרת שנקראת לטפל במקרה חוזרת לעיירת ילדותה ונאלצת להתמודד עם שדים שחשבה שהשאירה מאחור. הקסם שלה, מעבר לנופים ולמשחק המצויין של פיטר מולאן בתור מנהל מעבדת סמים ואיש פרא, ושל הולי האנטר בתור יישות רוחנית חסרת מיניות, הוא בפמיניזם המודע שלה שמתובל בהומור עצמי עוקצני.
פרינס, המוזיקאי שהחליף הכי הרבה תסרוקות (גם בשיער הפנים), חוזר לאחר היעלמות ממושכת בגרסת האפרו שלו, ומזכיר לעולם בטקס חלוקת פרסי הבילבורד שהוא אחד מאמני הגיטרה הגדולים בהסטוריה. מחשמל.
הערב יופיע בבארבי הילד הנצחי, במובן הכי לא רומנטי של המילה, דניאל ג'ונסטון. דניאל ג'ונסטון הוא מעין דמות מיתולוגית בשביל חובבי מוזיקת "שוליים" אשר קשה מאוד לנתק את סיפורו האישי מהמוזיקה שלו, הכולל יראת שטן, סמים, מאניה דפרסיה ואהבת נעורים אובססיבית ולא ממומשת. כל זה מתיישב בתוך השירים בצורה קלילה וילדותית, לא נעים להגיד, אפילו "מקסימה". עם זאת בהופעתו החיצונית יש משהו מנוגד לחלוטין, איש כבד גוף, מזיע ורועד. לטעמי הוא ניחן ביכולת נדירה של כתיבת שירי 3-4 אקורדים, דבר שאנשים רבים נוטים לא ליפול ממנו. אני כן. לא יודע בדיוק איזו חוויה מצפה לקהל המבורך שיגיע הערב, אבל היא בטוח תהיה בלתי נשכחת. ההופעה, אגב, סולד אאוט.
למי שפחות מתחבר למוזיקה אני בכל זאת ממליץ לראות את הדוקו שהפך ל"קאלט":
אני מאוד אוהב את הכיוון הפאנקי-סול שתפס סאם בים, הלא הוא Iron & wine, באלבומו החדש "Ghost on ghost". באלבומו הקודם כבר חשף ניצני גוספל שחורים, אז בסך הכל זאת התפתחות מתבקשת בעלילה.
מילת השבוע:
תחיגה - פסטיבל, חגיגה פומבית גדולה לשם הפגנת הישגים בשדה המוזיקה, תיאטרון וכדומה.
