בשבוע שעבר הלך לעולמו שמוליק קראוס. קרוב לודאי שהוא ייזכר ע"י רבים בתור הבעל המכה של ג'וזי כץ, והתקשורת שבעבר דאגה לטפח את שמו הרע ועכשיו הספידה אותו בסלחנות מוחלטת ואהדה לא בדיוק יוצאת מזה נקיית כפיים. כן, שמוליק קראוס היה אדם שנוי במחלוקת, יוצר אדיר (שאחראי לכמה מהשירים הישראליים היפים ביותר שנכתבו) בעל מזג אלים ונפש חולה ומיוסרת. מסוכן לעצמו ולסביבתו (למיטב הבנתי זו היתה גם אבחנת הרופאים המומחים). קשה לנו כבני אנוש וכמעט בלתי אפשרי לחמול על אדם המכה את אשתו או ילדיו, אך אם היינו נתקלים באותו סוג של התפרצויות זעם ואלימות להן היה אחראי המנוח שמוליק קראוס בין כתלי מוסד לפגועי נפש, השנאה היתה מתחלפת לבטח בפחד שמלווה ברחמים. מעבר לזה, הזכות לסלוח נתונה למשפחתו ולמי שסבל ממנו ישירות ולא לאותם טוקבקיסטים, צייצנים וכותבי סטטוסים מתלהמים שמאוד הוטרדו מזה שלמישהו אכפת... אני די בטוח שאותם אנשים גם מזמזמים לעצמם את שירי החלונות הגבוהים כשהם מושמעים ברדיו. אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו לזמר העברי ולתרבות, השיח סביב אישיותו בין אנשים שמבססים את דעותיהם על סמך מה שקראו בעיתון הוא די מגוחך בעיניי. בשנת 77 יצא התקליט "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל" שנכתב בכלא והוקלט עם חבריו באחת החופשות שקיבל. זה בלי שום ספק האלבום עם הכי הרבה ביצים שהוקלט בארץ באותה תקופה, הוא מציג לראשונה את קראוס כמו שנתפס ע"י הציבור, כמשוגע ללא רסן, ומבחינה מוזיקלית הוא אחד האהובים עליי עד היום.

אני לא אכנס לכל עניין הקשר שבין אומנות גדולה לשיגעון אבל יש סצינה מאוד יפה בסרטו של קלינט איסטווד "בירד" על הסקסופוניסט פורץ הדרך צ'ארלי פארקר שגם היה נרקומן ומעורער בנפשו, בה אשתו מבקשת לשחרר אותו מהמוסד הפסיכיאטרי בטענה שהתרופות ידכאו את אותה גאונות מוזיקלית שלו שמפרנסת את המשפחה וגרמה לה להתאהב בו מלכתחילה. מי אנחנו שנשפוט?

(לצערי לא נמצא לינק לסצינה המדוברת)

ובעניין אחר לגמרי, המשטרה סגרה בסופ"ש האחרון כמה מהמועדונים המובילים בת"א לתקופה בת 30 יום עקב מעצרים של סוחרי סמים שפעלו בתוכם. חבל שבעלי העסקים הם הנפגעים העיקריים באחיזת העיניים הפוליטית המרגיזה הזאת של המשטרה שמטרתה להפגין איזושהי התקדמות דמיונית במלחמה בסמים, הרי שהברונים לא יפשטו את הרגל מזה שלקחו להם זירה או שתיים. אין לי שום בעיה עקרונית עם מועדונים נקיים מסמים (כמעשן לא היה מאושר ממני כשרחבת ה"בלוק" התנקתה מהסיגריות), אבל יש לי בעיה גדולה עם חיפושים גופניים על כל בליין בכניסה רק בגלל שהשוטרים מחזיקים מהם אחראים (שלא בצדק) לפעילות לא חוקית מסוג זה. ואם ככה אתם הולכים לנצח את טחנות הרוח  ולחסל את ה"היי", אז למה לחשוב בקטן? תסגרו את העיר, תגמרו את הסרט. זה ישמש אזהרה גם לכל אזור השרון.

אני שמח שלא זכינו באוסקר, לא מאותה סיבה שג'ודי ניר מוזס ונפתלי בנט שמחים, אלא מהסיבה שלסרט שזכה (Searching for sugar man) ולרודריגז, האמן שבמרכזו, פשוט יותר מגיע.

אף פעם לא הפסקתי לאהוב את ניק קייב, סינגרתי עליו גם בתקופה בה גילה את אלוהים וכתב בלדות מתוקות מול אלה שהיו מוכנים כבר לקבור את גדולתו ולהשתין על הקבר, כאילו שהיה חבר קרוב ונפגעתי קצת בשמו. מאז הוא הקים את גריינדרמן המלוכלכים, גידל שפם מפואר, חזר לזרעים במתכונת של אותו לכלוך, התגלח, שיחרר את אחד האלבומים המוצלחים של שנת 2011 עם גריינדרמן ובתוך כל זה, בין לבין, כתב את הספר "מותו של באני מונרו", לקולנוע את "ההצעה" ו"ארץ יבשה" והלחין לכל אחד מהם גם את פס הקול. לפני שמבקרים, ותמיד יש מה לבקר, אני חושב שאי אפשר שלא להעריך את פועלו והתפתחותו לאורך השנים כיוצר. ניק קייב אוהב לחפש יותר מאשר למצוא. באלבומו החדש "Push the sky away" הוא שוב משחרר קצת מהדיסטורשן, אבל שומר על הלכלוך כמה ס"מ מתחת לפני השטח, כמו טיזינג להתפרצות שלא מגיעה (או הבוקר שאחרי גריינדרמן), וזה לא בהכרח שלילי. יש פה הופעה באורך מלא:

מילת השבוע:

שחיס - ספיח מן הספיח, צמחים שנבטו ועלו מזרעי הצמחים שאף הם לא נזרעו בידי אדם אלא גדלו מזרע התבואה שנשרו בשעת הקציר.