בעודי צופה בדוקו "אלבום פרידה" על שיריו האחרונים של יוסי בנאי התמלאתי קנאה גדולה. קנאה לנוסטלגיה שאופפת את יצירתו, הטעמים והריחות של פעם. אני יודע, לא מנחש, שכשאהיה מבוגר לא יהיה לי למה להתגעגע כמו שליוסי ובני דורו. אין בי סנטימנטים לשדרה, למוכר בשוק, או לקפה תמר. מין ריקנות מצערת של דור ה-Y עלק. נולדתי לעולם לא שונה בהרבה מזה שאני מתנהל בו היום, לטלוויזיה צבעונית, מחשב, מקדונלדס, ג'ינס Levi's, ואין לי סיפור לספר על פעם. הנעורים בימינו, אורכם כאורך שיר בודד של יוסי בנאי, והם די מבוזבזים על הצעירים.

הזמר והיוצר הקנדי ג'ייסון מולינה, המוכר גם בשמות Songs Ohia, Magnolia Electric Co, ואולי בעצם לא מוכר בשום שם, נפטר בגיל 39 בשבוע שעבר, לאחר שגופו נכנע לאלכוהוליזם וויתר... לפני כשנתיים פורסם באתר הרשמי שלו שהוא נאלץ להפסיק לעשות מוזיקה עקב טיפול אינטנסיבי במחלה שנגרמה מצריכת האלכהול הכבדה, ומכיוון שלא היה מבוטח רפואית ומעולם לא התעשר מיצירותיו, משפחתו פתחה קרן לתרומות ממעריצים שבתמורה לעזרתם נשלחו אליהם הקלטות נדירות שלו. לא יוצא לי להאזין הרבה לאלבומים שהוא שיחרר תחת הרכבים שונים (יש כ-15 שידוע לי עליהם), אבל כאשר מתגנב לו שיר לפלייליסט הביתי הוא תמיד מרסק אותי בקול השברירי ומלא הכוונה שלו.

אלבום חדש ל-Suede! הלהקה היחידה היום שסאונד מהניינטיז מחמיא לה יותר מהניסיון להתחדש או להתעדכן. תישארו כמו שאתם, בבקשה.

הסדרה הכי טובה שאתם לא צופים בה היא "אוטופיה". "אוטופיה" היא סדרת פרנויה (סמוך על אף אחד) סביב קונספירציה של חברת תרופות בעלת אג'נדה נאצית שמפיצה מחלות בשביל למכור לממשלה חיסונים מפוקפקים. יש בה צבעוניות מעולם הקומיקס, מבע קולנועי שמזכיר לעתים את האחים כהן, משחק משובח והומור בריטי שחור וטוב (לא כמו האמריקאים שלוקחים את הקונספירציות שלהם ברצינות שיא מגוחכת). למי שכבר נחשף ל"מראה שחורה" אני ממליץ לעשות עוד צעד קטן אל עבר הטלוויזיה הבריטית, הוא עלול לא לחזור.

ה"דלפוניקס" התפרקו זמן קצר אחרי ששחררו לאוויר העולם את הלהיט Ready or not here I come, שזכה לעדנה מחודשת עם הפוג'יז. עכשיו, כמעט 40 שנה אחרי, הם יוצאים מהבוידעם עם אלבום חדש מלא נשמה בהפקתו המרשימה של אדריאן יאנג שמצא ללהקה גרוב עדכני שנשמע כאילו מפעם. כך גם נראה הקליפ לסינגל הראשון מתוכו.

גם טרנטינו אוהב...

הוא נשמע כמו ג'יימס בראון, אולי גם קצת נראה כמו, אבל רק לפני שנתיים בגיל 60+ הוא הקליט את אלבום הבכורה שלו No time for dreaming. קוראים לו צ'ארלס בראדלי. איפה הוא היה עד אז? עבד כטבח במוסדות שונים, כחקיין של ג'יימס בראון (תחת שם הבמה "Black Velvet") במועדונים זולים, בצעירותו היה אפילו חסר בית לתקופה... לאחר שהתגלה ב-2002 ע"י הלייבל דאפטון הוא החל להופיע כשהוא ממציא את המילים לשירים על הבמה. ב-2010 היו לו כבר 10 שירים כתובים. במשך הזמן הזה הוא נפגש עם מדריך קרוא וכתוב, כי היכולות שלו היו כשל ילד שרק התחיל. בקרוב אלבום שני וסרט דוקומנטרי הזוכה לביקורות אוהדות בינתיים.

מילת השבוע:

אסקופה - מפתן, סף, כניסה, שער, מבוא.

חג שמח!