שני דברים גדולים קרו לי ב-2012. התחתנתי, וראיתי את הבוס בלייב. מתוך כבוד לאשתי ולזמנכם היקר ארחיב רק בדבר השני. זו תעלומה בעיניי איך שברוס ספרינגסטין לא זוכה לאותה אהבה שבוב דילן ואחרים בעלי רפרטואר עשיר שכזה זוכים לה בארצנו הים תיכונית. אין סיבה נראית לעין. מי שקצת חפר בדיסקוגרפיה של מכונת הלהיטים המהלכת הזאת יכול בקלות לזהות את ההשפעה שלו על גדולי היוצרים והפרפורמרים הישראלים כמו שלמה ארצי ושלום חנוך, אפשר גם להגיע עם זה עד לעמיר לב אם תרצו. שיריו קליטים מספיק בשביל לזמזם אותם אחרי שמיעה ראשונה ומתוחכמים מספיק בשביל לחזור וללמוד אותם אחרי האזנות מרובות (כי כל שיר הוא שיעור על אמריקה שלא תמצאו במהדורת החדשות). בכל אופן, מצעירותי היה ברור לי שמתישהו זה יקרה, אני אתפוס אותו בהופעה, והמתישהו הזה הגיע בקיץ האחרון. על אף השמועות החוזרות שהוא יגיע לארץ חבריי ואני העדפנו לצפות בו בתנאים של חו"ל (80,000 איש וסאונד שיכול להחיות את המתים) וטוב שכך, כי בארץ עדיין מחכים... ראוי לציין שלעומת בוב דילן ואחרים הבוס מופיע כאילו הוא עוד בשיאו, הוא נותן את הנשמה (ובמלוא הגרון), מלווה בעוצמה הכמעט דתית של האי סטריט בנד, כמו מנסה להוליד ארוע בלתי נשכח כל פעם מחדש. זו הכרת התודה הכי יפה להתמסרות המתמשכת של הקהל. באותו סיבוב הופעות (של האלבום האחרון והמצוין) הוא אפילו שבר שיא אישי שלו והופיע במשך 4 שעות רצופות. עוד לא מאוחר בשבילכם לגלות אותו, אתם תודו לי בסוף.

"הבילויים" התאחדו להקלטת אלבום חדש וסיבוב הופעות שכולו היה סולד אאוט. הטקסטים הגרוטסקיים מאוזנים עכשיו עם המציאות הישראלית המגוחכת, כנראה הזמן שיחק לטובתם או לרעתנו. בעיניי החבורה הזאת היא סוג של אוצר לאומי, הגרסה הרעה ל"כוורת" במובן הטוב של המילה. כך זה נראה בירושלים:

אני רוצה לכתוב על כמה אלבומים שנשארו איתי מהשנה החולפת, מבלי לדרג אותם (בכל מקום ברשת מדרגים), כמו שלא מדרגים חברים.

Frank Ocean - Channel Orange

פרנק אושן הוא עוף מוזר בעולם ההיפ הופ, הוא גיי וקורא את עצמו פרנק (בלי קידומת של "ביג" או "ליטל"). הוא בז להיפ הופ המסחרי עם היאכטות והיהלומים, ומבחינה מוזיקלית והפקתית המנה שהוא מגיש למאזין מאתגרת ומורכבת הרבה יותר (טרום קריירת הסולו עבד עם הקולקטיב החתרני "אוד פיוצ'ר"). הטקסטים חושפניים, כתובים בכנות מפלחת בשר, והקול שלו חסר כל מעטה של קשיחות שכונתית, אפילו קצת ילדי. מרענן כמו הכתום הזה.

Alt J - An awesome wave

קוראים לזה פולק-סטפ. אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע כיף. לדעתי להקה לא צריכה לחנוק את עצמה עם הגדרות, אפילו אם הם ממציאי הז'אנר (אף אחד לא שואל אותי). זהו אלבום הבכורה שזיכה את הרביעייה הבריטית מלידס בפרס מרקורי היוקרתי ל-2012. ברגעים הפחות טובים הוא סתם נשמע טוב, ברגעים הבאמת טובים נדמה שהוא נושא עמו בשורה.

Django Django

פופ פסיכדלי מסקוטלנד שמזכיר לי את בק והביץ' בויז. עוד אלבום בכורה (2012 היתה שנת בציר נפלאה).

The Walkmen - Heaven

אולי האלבום הכי מושמע אצלי ב-2012. החיבור שלי אליו הוא אישי. הפרשנות שלי לאלבום היא התמסדות והשלמה של להקה והאנשים שמרכיבים אותה, דבר שחוויתי בחיי בצורה כזו או אחרת במקביל ליציאתו לאור. האלבומים הקודמים של הווקמן הרבה יותר מחוספסים ובועטים מהאלבום הזה שעבר שיוף עד שנשארו בו רק המלודיות והרבה נשמה. כשהלהקה התחילה את דרכה הם חיו כולם בדירה אחת בהארלם והשתייכו לסצינת המוזיקה שפרחה שם (יחד עם ה"yeah yeah yeahs"), היום לכולם יש משפחות וחיים רחוק ובנפרד. את מעילי העור איתם היו עולים לבמה החליפו בחליפות 3 חלקים. כל זה מתיישב על האלבום הזה. בעולם מתוקן הם היו גדולים מקולדפליי.

ILIKETRAINS - The Shallows

עוד להקה שעברה תהליך דומה לשכנים שלהם מלמעלה, שלטעמי הפך אותם להרבה יותר רלוונטים. התאהבתי עוד מהאלבום הראשון "Elegies to lessons learnt", שמאוד הזכיר בגרנדיוזיות שלו ובתחושת המיקום את סיגור רוס, רק שבמקום נופים ירוקים ופתיתי שלג קיבלתי את הביוב של לונדון ונפילת חומות. זה קולנועי, זה מרשים, אבל בואו נודה בזה, לאורך זמן זה מתיש. באלבום האחרון הם קצת כמו גרסת הפופ של עצמם, זה הרבה יותר נגיש, ומבלי לוותר על הלחישות או על מקומו של הבס. לפעמים באמת Less is more.

Patrick Watson - Adventures in your own backyard

כל אלבום שלו הוא מסע, אבל בזה יש אווירה של מבצר כריות של ילדים, עושה לי להתגעגע. קסם.

Julian Cope - Psychedelic Revolution

אלבום כפול בניחוח סיד בארט (מייסד פינק פלויד), קצת יותר מחובר למציאות. מומלץ לסקרנים במיוחד ולמיטיבי לכת.

Santigold - Master of my make believe

אלבום עם חזון של שירי פופ קליטים בעלי עומק, כמו שהיו עושים אי אז בשנות ה-80. חלק מהשירים עוסקים בקרב בין פיתויי התהילה מול היצירה והנאמנות לדרך, וככה זה גם נשמע (האם זה הופך את זה לאלבום קונספט?). יש כאן פחות גיטרות מבאלבום הקודם (=פחות פאנק), יותר אלקטרוניקה ומקצבים קאריביים. דיפלו וסוויץ' (Major Lazer) על ההפקה, לצידם דייב סיטק (TV ON THE RADIO), קרן או מה-"Yeah Yeah Yeahs" מתארחת. ממתק שמתפוצץ בפה.

Jack White - Blunderbuss

בלנדרבאס - רובה מסוג ישן. ג'ק וויט התרחב והבליט באלבום הזה את השפעות הבלוז עליו, עם הרבה פסנתר, כינור וזמרות ליווי שחורות. זה תמיד היה שם, אבל לא ככה. אני שמח שהוא לא ויתר על הדיסטורשן, אחרת זה היה סתם ישן, או רובה שלא יורה.

הקולנוע של 2012 סיפק חוויות מהנות ומתחכמות לרוב, אבל סרט אחד התעלה בשבילי מעל כולם בזכות אנושיותו המטרידה -"אוסלו, 31 באוגוסט", נורווגי קטן.

הכותרת כבר תוחמת אותנו בזמן ומקום. הסרט מתרחש על פני יום אחד בחייו של נרקומן אינטלקטואל (לפחות כך נרמז לנו) בגמילה שמקבל יום חופש מהמוסד בו הוא שוהה כדי לצאת לראיון עבודה, הזדמנות להתחלה של חיים חדשים. הוא מעביר את היום בשיטוטים ומפגשים עם חברים מהעבר שהתקדמו בחיים, ואלה רק מקיאים עליו את הצרות הקטנות שלהם וגורמים לו להרגיש יותר לבד. בסוף היום יהיה עליו לבחור אם להתחיל מחדש או לסיים הכל. זרות היא התחושה שמלווה את הסרט, לאנדרס (הדמות הראשית) אין מקום או שייכות לא בהווה ולא בסיפורי העבר של חבריו (תודה לאל שאין פלאשבקים). סצינה יפה במיוחד היא זו בה אנדרס יושב לבד בבית קפה, לא יכול שלא להקשיב לשיח היומיומי בין הסובבים אותו, כשבמקביל מבעד לשמשה עוברי אורח ברחוב צדים את עיניו והמצלמה רודפת אחריהם ומכניסה אותנו לתוך ראשו שמתסרט את אורח חייהם.

לשנה הבאה אני מבטיח לנסות יותר...
ביי!